החלטה בתיק רע"ב 10426/03

השופט ס' ג'ובראן:

           המשיב מרצה בבית מעצר קישון עונש של חמש שנות מאסר בגין עבירות של סחיטה באיומים, הדחה בחקירה, סחיטה בכוח, קשירת קשר לביצוע פשע, רכישת נשק, תקיפה, איומים, שידול לסחיטה בכוח וניסיון סחיטה בכוח.

            המשיב מסווג לצורך חופשות לקטגוריה א', קרי "מנוע חופשות". כן מוחזק הוא באגף הפרדה מיום 1.10.02, היום שבו נרצח אביו, פליקס אבוטבול.

            ביום 17.3.03, הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי בחיפה עתירת אסיר כנגד החלטת שירות בתי הסוהר, שלא לשלבו בתנאי כליאה רגילים, אלא להחזיקו באגף הפרדה.

            ביום 21.5.03 וביום 28.5.03, הוגשו מטעמו של המשיב שתי עתירות נוספות לבית-המשפט המחוזי, בהן ביקש, כי תשונה הקטגוריה בה הוא מסווג, על-מנת שתתאפשר יציאתו לחופשות וכי יינתן לו לצאת לחופשה מיוחדת.

            ביום 12.8.03, החליט בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) לקבל את העתירות וקבע, כי על שירות בתי הסוהר להוציא את המשיב מאגף ההפרדה ואף לאפשר הוצאתו לחופשות. עוד קבע, כי אין להעניש את המשיב בגין מעשים המיוחסים לאביו ואין להחמיר עימו רק על בסיס מידע המצביע על סכנה לחייו ועל הסיכון כי יפגע באחרים. כמו-כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי שלילה מוחלטת של חופשות והחזקת המשיב בהפרדה מלאה ובבידוד לאורך כל מאסרו על-מנת להגן על חייו או על חיי אחרים, הינה בנסיבות העניין שלילת זכויות ובמידה העולה על הנדרש. בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי ניתן להתנות את חופשתו בתנאים שיאפשרו לו להיפגש עם אשתו וילדיו ויימנעו מאחרים להגיע אליו.

            על החלטתו זו של בית-המשפט המחוזי הגישה מדינת ישראל (להלן: המדינה) בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה (רע"ב 7535/03). ביום 1.10.03, הורה בית-משפט זה (כב' השופטים י' טירקל, א' ריבלין ו-מ' נאור) להחזיר את הדיון בעניינו של המשיב לבית-המשפט המחוזי, על-מנת שזה ידון בנושא פעם נוספת, לאחר שבעלי הדין יגישו הודעות מעודכנות.

            דיון כאמור אכן התקיים בבית-המשפט המחוזי ביום 28.10.03, וביום 10.11.03, החליט בית-המשפט המחוזי לדחות את העתירות הנוגעות להחזקתו בהפרדה של המשיב ולקבל את העתירה בכל הנוגע ליציאתו של המשיב לחופשות. בית-המשפט המחוזי קבע בהחלטתו, כי החומר המודיעיני שהוצג לעיונו מתייחס למסוכנות הנשקפת למשיב עצמו וכן למסוכנות הנשקפת ממנו ומחומר זה עולה, כי הוא מעורב במגוון רב של פעילויות בלתי חוקיות במסגרת הפשע המאורגן וכי אכן נשקף לו ולאחרים סיכון, אולם קבע, כי על אף הסיכון אין לשלול את חופשותיו שלילה מוחלטת וכי יש לאפשר יציאתו לחופשות בתנאי פיקוח שייקבעו על-ידי המשטרה.

            על החלטתו זו של בית-המשפט המחוזי הגישה המדינה, ביום 24.11.03, בקשת רשות ערעור לבית משפט זה.

            ביום 26.1.04, ניתנה למדינה רשות ערעור והערעור הועבר לדיון בפנינו.

            על-כן, דנים אנו כעת בערעור גופו.

            בראש ובראשונה טוענת המדינה, כי אין לאסירים כל זכות קנויה לצאת לחופשות בהיותם נתונים במאסר עליו הורה בית-משפט, אלא מדובר בפריבילגיה בלבד. לטענתה, מתן חופשה לאסיר הינה סמכות שבשיקול-דעת, ובהחלטה האם להעניק לאסיר פלוני חופשה, על המדינה לאזן בין רצונו של האסיר לצאת לחופשה לבין אינטרסים אחרים וביניהם חובתו של שירות בתי הסוהר להגן על שלומו ובטחונו של הציבור ושל האסיר. עוד טוענת היא, כי אינטרס ההגנה על הציבור ועל האסיר מפני מסוכנותו של האחרון מהווה טעם מוצדק ומובהק לשלילת חופשה ובנסיבות המקרה, ההחלטה שלא לאפשר למשיב לצאת לחופשות נסמכה על חומר מודיעיני רב ומגוון וכן על חוות-דעת חד משמעיות של גורמים מקצועיים, שניתנו על יסוד החומר המודיעיני, המלמד כי נשקפת סכנה ממשית לשלום הציבור וכן לחיי המשיב עצמו, באם תתאפשר יציאתו לחופשות. עוד הוסיפה המדינה וטענה, כי שלילת חופשותיו של המשיב מהווה פגיעה הפחותה משמעותית מהחזקתו בהפרדה ולכן משהשתכנע בית-המשפט המחוזי, כי המסוכנות הנשקפת למשיב וממנו הינה כה חמורה עד כדי הצדקת החזקת המשיב בהפרדה בין כתלי בית הסוהר, הרי המסקנה המתבקשת היא, כי מסוכנותו זו צופנת בחובה סיכון רב לשלום הציבור ואף ביתר שאת, מחוץ לכותלי בית הסוהר ועל כן אין מקום לאפשר את יציאותיו לחופשות.

            מנגד, טוען המשיב, כי בית-המשפט המחוזי פעל במסגרת סמכויותיו והפעיל שיקול-דעת ראוי, סביר והגיוני על פי הסמכויות המוענקות לו בדין. לטענתו, תפקיד בית-המשפט הדן בעתירות אסירים הינו לבקר את החלטותיו של שירות בתי הסוהר ובענייננו שקל בית-המשפט המחוזי את מכלול השיקולים וערך את האיזונים הראויים. באשר למידע המודיעיני שהתקבל בעניינו, טוען המשיב, כי מוענקת להם חשיבות יתר. כן טוען הוא, כי יש לתת משקל להתנהגותו המופתית ותפקודו בבית המעצר.

            דין הערעור להתקבל.

            מן המפורסמות היא, כי השאלה אם אסיר ראוי לקבל חופשות כאלה או אחרות אינה נתונה להכרעה של בית-המשפט. לא לבית-המשפט המחוזי כערכאה ראשונה ולא לבית-משפט זה כערכאת ערעור. הסמכות לתת לאסיר חופשה וההחלטה אם אסיר ראוי לקבל חופשה, לרבות השאלה מה התנאים הנלווים לחופשה, הופקדה על-פי החוק בידי השר לביטחון פנים (ראו סעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש)). השר לביטחון פנים אצל את הסמכות לנושאי תפקידים מסוימים בשירות בתי הסוהר. בידי שירות בתי הסוהר מצויים הנתונים בדבר התנהגות האסיר בבית הסוהר, המסוכנות שלו, הנסיבות האישיות והמשפחתיות ועוד שיקולים עניינים (ראו רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' יצחק ארזי, פ"ד נב (2) 743, 746).

            משנמצא, כי התנגדותו של שירות בתי הסוהר ליציאת המבקש לחופשה, בשלב זה, מעוגנת בדין ואינה לוקה בחוסר סבירות, לא היה מקום שבית-המשפט המחוזי יקבע את אשר קבע.

            יפים הדברים שנאמרו בהקשר זה ברע"ב 2410/93 מדינת ישראל ו-2 אחרים נ' רוני לוי, פ"ד מז(3), 802:

"הלכה פסוקה היא, כי תפקידו של שופט בית-המשפט המחוזי, הדן בעתירת אסירים, הוא תפקיד ביקורת של רשות שופטת על החלטותיה של הרשות המבצעת. ביסודה של ביקורת זו אינה עומדת השאלה כיצד היה השופט, אילו עטה איצטלה של איש ביצוע, מחליט. אכן, על השופט לשאול עצמו אם שלטונות בית הסוהר שקלו את כל השיקולים הרלבנטיים, ואיזנו ביניהם בצורה ראויה. אם התשובה היא בחיוב, אל-לו לשופט להחליף את שיקול דעת השלטונות בשיקול דעתו שלו, גם אם לסברתו שלו היה מקום לערוך איזון ראוי אחר".

            אכן, מניעת חופשה מאסיר במשך שנים היא תוצאה קשה ויש לקוות, שעם הזמן ועם השתנות הנסיבות תוענק למשיב חופשה. אלא, שלעת הזאת, ההחלטה למנוע מן המשיב חופשות מעוגנת בסכנה הנשקפת לציבור ולמשיב עצמו מיציאתו לחופשה. חשש זה עולה מהמידע המודיעיני אשר הועבר לעיוננו. לפיכך, החלטת שירות בתי-הסוהר, האחראית לביטחונו של המשיב, מצויה איפוא במתחם הסבירות ואין מקום להתערב בה.